THE POWER OF YIZKOR

numbers-on-arm

English Translation:

As I was sitting on the plane, I couldn’t help but notice the man on my left. He was eating a non-kosher cutlet and the name on the wrapping cover read Weinstein. Hoping not to offend him, I mentioned that he had an option to order a kosher meal. With a big frown, he rolled up his sleeves showing his blue inked tattoo; grudgingly he said “It was my son, which was the final straw! I endured everything with equanimity. The entire time in the camps I had one goal, to see the liberation with my son, Kasriel Menachem. His mother, brothers and sisters were long gone, but we were going to survive.

One gloomy day, the entire prisoner population was summoned to the assembly area for a special roll call. There were a number of trap doors on the platform to accommodate several simultaneous hangings. During this tirade, my son’s hand was squeezing my arm so hard that he almost cut off my circulation. We all stampeded to get out of the line of fire… and then my son and I were separated in the frenzy, I never saw his face again! Later, I heard from others who knew us that he had been pulled aside by a soldier and was shot.”

Brushing the tears from his eyes he angrily whispered “G-d says have children! And I did, and they were all taken away!!! So now whatever G-d tells me to do I do the opposite. He says keep kosher- I eat non-kosher. He says honor the Shabbat- I go out in my car, work and I don’t observe any of the commandments.” In my dismay I could not say anything. For the remaining six hours there was an absolute silence between us, we landed in Houston and went our separate ways. I never dreamed that I would see Mr. Weinstien again.

Four years later, I decided to take my family to Eretz Israel for the Yomim Tovim, the high holidays. We went from place to place visiting the whole country. Then Yom Kippur came. I attended a Yom Kippur service in a Beit Knesset (synagogue) in Mea Shaarim.

As I stepped outside for some fresh air, I notice an elderly man sitting at the bus stop and smoking!!! As I looked closely… it was Mr. Weinstein!!! I realized there must be a reason for me to see him on the holiest day of the year. I approached him and said “Here we meet again, I am sure you know that today is Yom Kippur and they are about to say the Yizchor service (remembrance and special prayer for the departed). Come with me so you can also mention your son’s name and pray for his soul, who died for the sake of Kiddush Hashem (sanctifying Hashem’s name). This is your chance to help him be remembered and elevated in the Heavenly Court.”

A pool of tears gathered in his eyes ready to spill over onto his shirt. Clasping his arm in mine I led him through the synagogue to where the Chazzan stood. We asked him to say a special hashkava. Mr. Weinstein leaned over and whispered “Kasriel Menachem ben Yechezkel Shraga”. The chazzan’s face turned white then as he turned around and stared at Mr. Weinstein, in a strangled voice he said “Father!! And he fainted.

Original Hebrew:

סיפור – חובה לקרוא

באחת הטיסות שלי, משך את תשומת ליבי
איש שישב לשמאלי ואכל קציצת בשר לא כשרה.
על מעטפת הארוחה שלו היה תווית עם שמו: “מר ווינשטיין”, מה שהעיד על היותו
יהודי.

נשענתי אחורית עד שסיים לאכול ופניתי אליו: “תסלח לי אדוני, אני לא מתכוון
להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה?
“בוודאי” ענה.

“אתה יודע שאתה יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה זו”?
הוא נעץ בי מבט וענה: “אני לא אוכל כשר”.

“למה את מתכוון? אתה מתכוון שבביתך אתה שומר על כשרות אבל מחוץ לבית אתה אוכל
הכל. או שמה כשרות בעינך אצווה אינה חשובה?

“לא”, הוא ענה, “אני לא אוכל כשר וזוהי בחירתי החופשית. בחרתי בזה מכיוון
שהקב”ה ציווה זאת וכל דבר שהקב”ה אומר, אני עושה בדיוק ההפך!!!”.

נדהמתי לשמוע את האיבה שבקולו ועוד יותר נדהמתי כשראיתי קעקוע של מספר על זרועו
כשהפשיל את שרווליו.

“אתה באמת רוצה לדעת?” שאל אותי. שמתי לב שהוא מדבר כאילו עניין זה מתרוצץ
בראשו מזה זמן רב ושכעת הוא רק מבטא את רגשותיו בקול.
הנהנתי לו בראשי, והוא המשיך….

“זה היה הבן שלי…” , הוא אמר, “זה היה הדבר האחרון ששבר אותי, החזקתי מעמד
לאורך כל הדרך עד שיום אחד כבר לא יכולתי.
במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז הייתה לי רק שאיפה אחת … לראות את הבן שלי
קסריאל מנחם משתחרר מהמחנה.
אמא שלו כבר מזמן הלכה לעולמה וכן האחים והאחיות שלו, אבל אנחנו נשרוד!!! הייתי
בטוח בזה.

יום אחד, כל האסירים כונסו למסדר. במקום היו מספר דלתות סודיות לכניסה לשטח בו
מבצעים תליה מרוכזת של האנשים.
הייתה זו תחושת אימים. בני אחז בידי בחזקה כזו שכמעט ונעצרה זרימת הדם בעורקיי.
כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש. איבדתי את בני במהלך הכאוס שנוצר
ומאז לא ראיתיו.”

כעבור זמן, סיפרו מכריי מהמחנה, שראו חייל שאחז בבני וירה בו”. כשהוא מוחה את
דמעותיו, המשיך בכעס: “הקב”ה אומר להביא ילדים, אני הבאתי ונלקחו ממני כולם!
אז עכשיו כל מה שהקב”ה מצווה לעשות, אני עושה בדיוק ההפך.
הוא מצווה לאכול אוכל כשר ואני אוכל טרף, הוא אומר לשמור שבת ואני נוסע ברכב
והולך לעבודה, אני לא מעוניין לשמור אף אחת מהמצוות.
כל מה שהוא אומר אני עושה בדיוק ההפך.”

הייתי כה נדהם לשמוע את סיפורו, שלא יכולתי לומר מילה במהלך שש שעות הטיסה
הנותרות. שררה דממה מוחלטת בינינו. נחתנו ביוסטון וכל אחד הלך לדרכו.

לא חלמתי שאי פעם אראה שוב את מר ווינשטיין. חלפו כ- 4 שנים והחלטתי לנסוע עם
משפחתי לטיול בארץ הקודש, ארץ ישראל, לכבוד החגים.
תרנו וטיילנו בכל חלקי הארץ . יום הכיפורים הגיע ולתפילת היום הקדוש הצטרפתי
לבית כנסת במאה שערים.
יצאתי החוצה כדי לשאוף מעט אוויר צח, כשהבחנתי בדבר מוזר: איש זקן יושב בתחנת
האוטובוסים ומעשן. הייתי בהלם!
פתאום זיהיתי את האיש שהיה לא אחר ממר ווינשטיין!!! הבנתי שנתנו לי הזדמנות
נוספת מהשמיים.
“בוודאי קיימת סיבה חשובה מדוע אני נפגש עמו ביום הקדוש ביותר בשנה?” ,חשבתי.

ניגשתי אליו: “הנה שוב אנו נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים והם
תוהים מה הסיבה או המסר המסתתר בכך.
השנים חולפות, ושוב דרכיהם מצטלבות ואולי אז הם מבינים למה הם נפגשו
מלכתחילה….
אני בטוח שאתה יודע שיום כיפור היום. בבית הכנסת עומדים לקיים טקס “יזכור”
(זיכרון שמות המנוחים).
בוא איתי והזכר את שם הבן שלך שמת על קידוש ה’ והתפלל לעילוי נשמתו.
זאת יכולה אולי להיות ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שם בנך. אתה לא חושב שהגיע
הזמן להזכיר את נשמתו בבית משפט של מעלה?”

דמעות מלאו את עיניו. חבקתי את זרועו בשלי, והובלתי אותו לתוך בית הכנסת לעמדת
החזן.
ניגשנו אליו וביקשנו לעשות השכבה מיוחדת. מר ווינשטיין נשען ולחש את שם בנו:
“קסריאל מנחם בן יחזקאל סרגה”.

לפתע הפכו פניו של החזן לבנות, אגלי זיעה עלו במצחו, ועיניו כאילו יצאו
מחוריהן, הוא הסתובב לאיש שעמד לצידי וזעק בקול חנוק….אבא!…. ואז…..
התעלף!!!

Source: http://rabbipauli.blogspot.ca/2009/07/catching-up-on-parsha-july-4th-1927.html

Comments

comments